שמחת תורה תשפ"ד. 6:29 בבוקר. הטלפון של אהרון שטיינמץ לא מפסיק לרטוט מהודעות ומהתרעות צבע אדום. הוא מזנק מהמיטה ומבין שמדובר באירוע חריג. לאחר כחצי שעה הוא מקבל טלפון מהמפקד שלו שאמר רק שתי מילים: "תהיה מוכן!".
את היום המסויט והבלתי נגמר הזה, אהרון שטיינמץ לא ישכח לעולם. בריאיון בלעדי ל'אמס' הוא מגולל את הקורות אותו ביום הטבח הנוראי בדרום. הזוועות שראו עיניו, ההרוגים והפצועים הרבים, הזירות המדממות וחוסר תחושת הזמן. אך מעל הכל – האמונה שהתחזקה מאוד מאז שמחת תורה תשפ"ד.
אהרון שטיינמץ, חרדי, בן 30, גר בירושלים, משרת כ-7 שנים במערך הרפואי של משטרת ישראל בתפקיד פראמדיק. את יום שמחת תורה תשפ"ד הוא העביר בדרום הבוער. סייע לפצועים בשדרות ובעוטף עזה תחת אש תופת של מחבלי הנוח'בה הארורים.
"בחג שמחת תורה התארחנו אצל הורי אשתי בגבעת זאב", הוא מספר, "כמה דקות לאחר שהמפקד אמר לי להיות מוכן, קיבלתי הודעה להתארגן ולצאת לדרום. אני נוסע למרפאה, בעיצומו של החג, לוקח ציוד רפואי ומיגון ועולה, יחד עם עוד איש צוות, על האמבולנס לכיוון הדרום". אהרון מדגיש כי בשלב זה עדיין לא היה להם מושג על איזה אירוע מדובר.
בדרך הם קיבלו הוראה להגיע לתחנת המשטרה בשדרות, שם התנהל באותן דקות קרב אימים בין המחבלים לכוחות הביטחון. "אנחנו מתקדמים לכיוון ושומעים את הכאוס בקשר המשטרתי", מתאר אהרון, "שוטרים מתחננים לעזרה וצועקים שנגמרה להם התחמושת מבלי שיש למישהו יכולת לעזור להם. זו הייתה ממש תחושת חוסר אונים".
בכניסה לשדרות הם ראו שורת אמבולנסים של 'מד"א' ו'איחוד הצלה' שלא הורשו להיכנס לעיר. "לנו לא הייתה "הפריבילגיה" הזו – אנחנו חייבים להיכנס". אהרון ממשיך בתיאורו: "אחרי כמה מחסומים שעברנו, הגענו לשדרות מכיוון צפון, ואז אנחנו מתחילים לראות את הרכבים השרופים, הירויים, הנטושים. אנחנו מתחילים להבין שהאירוע הרבה יותר גדול משחשבנו. ממשיכים לנסוע ורואים הרוגים רבים משהו כמו 20-30 שוכבים באמצע הדרך, וממשיכים לנסוע".
רגע, אתה רואה גופות ולא עוצר לפנות אותם, לפחות לצד הדרך? "אין זמן לזה, אתה נוסע ביניהן כי פשוט אין לך זמן להתעסק עם זה", נזכר אהרון. "באנו לכאן להציל חיים, וכמה שיותר. הגענו לצד השני של העיר לחפ"ק המשטרתי, ואז התמונה קצת מתחילה להתבהר, מדברים על 100 הרוגים בערך, זה בעינינו כבר היה אירוע מטורף". הוא שוב אומר "עדיין לא התחלנו להבין את סדר הגודל האמיתי של האירוע".
פצועים רבים התחילו לזרום אליהם לטיפול ראשוני והם החלו בפינויים לבתי החולים. "לא מדובר בפצועים עם שריטות קלות אלא פצועים קשה מאוד. פציעות ירי, כוויות חמורות ועוד דברים שלא אתאר. לאחר שאנחנו מפנים פצועים לסורוקה אנחנו חוזרים לשדרות שם חברנו לכוח רפואי של אחת היחידות המיוחדות שיודעת יותר מאיתנו על אזור הלחימה, והתקדמנו, בשני אמבולנסים, לכיוון העוטף".
אהרון מספר: "בהתחלה נסענו לכיוון ניר-עם אך הבנו שאנחנו לא יכולים להתקרב כי יש אש תופת בכל האזור, עשינו פרסה ונסענו חזרה דרך נתיבות. גם שם התחלנו לראות טויוטות זרוקות על הכביש ומלא גופות של אנשי כוחות ביטחון ואזרחים הרוגים. אם אתה חושב שזה האירוע, אז עדיין לא ידענו שיש את האירוע ברעים, בבארי, בניר עוז".
בכניסה לקיבוץ סעד התחילו להוציא אל הכוח פצועים קשים מאוד ברכבים פרטיים. "אתה מסיים עם פצוע אחד מוציאים אליך את השני, זה לא נגמר. הפעילות היא מאוד מאוד אינטנסיבית ואנחנו מתחילים להבין שמדובר ביום מטורף שלא היה כמותו במדינת ישראל".
הם הגיעו לבארי, אחד המקומות המזוהים ביותר עם אסון שמחת תורה. התמונות שיצאו משם, שיקפו משהו אחר לגמרי משאר הקיבוצים בעוטף. "כשהגענו לבארי, הכל קיבל משמעות אחרת. אנחנו שומעים ירי מטורף כפי שלא שמענו בחיים, אתה שומע את המקלעים ממש מאחוריך, יש פה לחימה חזקה מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו. אני ויניב, הפראמדיק שהיה איתי, מסתכלים אחד לשני בעיניים ויודעים טוב מאוד – יש סיכוי שאנחנו לא יוצאים מפה. אמרנו אחד לשני: 'בשביל זה אנחנו שוטרים, לא בשביל לברוח', ונכנסנו, בלי לדעת מה יקרה איתנו".
אהרון וחבריו חירפו נפש תחת אש תופת לחלץ עוד ועוד פצועים, לעשרות מהם הם הצילו את החיים כפשוטו. חלק מהפצועים, לדאבון לב, לא שרדו. "השטח היה סגור לכוחות הצלה אזרחיים כמו "מד"א" ו"איחוד הצלה", רק כוחות צבאיים הורשו להיכנס. הצבא, כידוע, עוד לא הגיע בשעות הראשונות, בקושי היו כוחות הצלה צבאיים, ואנחנו, עם עוד כוח של המשטרה, טיפלנו בעשרות פצועים".
אהרון מספר כי בכל זמן הפעילות לא ידעו על כמות ההרוגים, החטופים, והיקף הפגיעה באזרחים והחיילים. "היינו עסוקים רק בלהציל חיים, לא היינו חשופים לתקשורת בכלל. בזמן שכל עם ישראל ידע על מאות הרוגים – לנו לא היה מושג על זה. רק בשעות הקטנות של ליל מוצאי שמחת תורה, הגיעו כוחות צבאיים וקיבלנו פקודה לחזור לירושלים".
"ביום ראשון בבוקר שלאחר שמחת תורה חזרתי לבית, אחרי כמעט עשרים וארבע שעות של פעילות לא נגמרת, מותש והמום מהמראות שראיתי. רק אחרי כמה ימים הצלחתי להבין את גודל האירוע בו הייתי. התחלתי להיחשף לתקשורת, לתמונות משם. בזמן אמת אתה לא יודע כמה הלחימה קרובה אליך, רק אחר כך הבנתי. בבארי תפסתי איזו דקה פנויה והתקשרתי לאשתי להגיד שהכל בסדר. למזלי לא היה לה מושג מה באמת קורה בעוטף".
אהרון חזר מהתופת חדור אמונה. "גם כשאנחנו חרדים שומרי מצוות ולכאורה אמונתנו חזקה מאוד, אחרי שאתה עובר כזה דבר אי אפשר שלא להתחזק עוד יותר באמונה. כדורים שרקו מעלינו, מחבלים ירו לכיווננו ולא פגעו. ה' פשוט שמר עלינו. הייתה עלינו השגחה מיוחדת".
ביקרת שוב בדרום מאז שמחת תורה? "היה לי מאוד קשה לחזור לשם, לא ידעתי איך אגיב לזה. רק אחרי חצי שנה העזתי לחזור לדרום. יש הרבה שוטרים שאיבדו את החברים שלהם, ראו אותם נהרגים ומאוד קשה להם לחזור לאזור המדמם. אני הלכתי לשם בשביל ליצור לעצמי חוויה מתקנת אחרי כל מה שעברתי".
ספר לנו קצת על איך זה להיות חרדי במשטרה, אתה מגדיר את עצמך חרדי על כל המשתמע? "אני מגדיר את עצמי חרדי למהדרין וחלק מהקהילה החרדית. אצלנו במערך הרפואי של המשטרה יש הרבה חרדים בוגרי ישיבות החל מפראמדיקים וחובשים וכלה במזכירים – כמעט כולם חובשי כיפות שחורות ובוגרי ישיבות חרדיות נחשבות".
ומה מבחינת תפילות, עבודה בשבת וכדו'? "האווירה אצלנו היא מאוד חרדית. יש שלוש תפילות בבית הכנסת במרפאה כל יום בשעות הפעילות. מבחינת עבודה בשבת כמובן שלא עובדים בשבת אלא אם כן יש פעילות מבצעית שהיא פיקוח נפש כמו האירוע הקשה בשמחת תורה".
בטבח האכזרי בשמחת תורה תשפ"ד כ-6000 מחבלים חדרו מרצועת עזה לשטח ישראל. 1,163 בני אדם, ישראלים, יהודים וזרים נטבחו באכזריות. 251 בני אדם נחטפו על ידי חלאות האדם לרצועת עזה ועברו התעללות פיזית ונפשית קשה. נתפלל שיאמר ה' לצרותינו די ושנתבשר רק בבשורות טובות.
חג שמחת תורה שמח!
The post השוטר החרדי שחזר משם: "האמונה שלי רק התחזקה מאז" appeared first on אמס.