"המדרש מספר", אומרת הרבנית ימימה מזרחי, "שבנות לוד היו לשות עיסתן, עולות ומתפללות בבית המקדש ויורדות עד שלא החמיצה. נשים בלוד היו לשות בצק לחלה, עולות לבית המקדש ומתפללות וחוזרות והבצק עדיין לא החמיץ. בנות ציפורי, העיר ציפורי שבגליל, היו מכינות את נרות השבת, קופצות לבית המקדש לתפילה וחוזרות להדליק נרות. נשאלת השאלה: איך יכול להיות הדבר הזה? זה נורא נורא רחוק. לא היו אז אוטובוסים ולא מוניות. והתשובה היא שלנשים האלו הייתה מחילה תת קרקעית שנגנזה. המחילה הזו היא יכולת רוחנית לראות איך כל ההכנות לשבת חזון הם הכנות שמביאות אותנו לגאולה ולמשיח. הם היו רואות את זה בעיניהן".
"האר"י הקדוש שהפטירה שלו היא ממש השבת הזאת בה' באב, קורא לתלמידים שלו ואומר להם: חברים, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? והתלמידים שלו אמרו, רגע, אנחנו צריכים ללכת הביתה ולשאול את הנשים שלנו. כיוון שאמרו כך, נחרד האר"י חרדה גדולה, היכה כף אל כף ואמר, אוי לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל. שאם הייתם כולכם משיבים לי פה אחד: אנחנו נלך בשמחה גדולה. תכף היינו נגאלים".
"ונשאלת השאלה, על מה הוא כעס כל כך? האר"י הקדוש בעצם אומר להם, השתגעתם? ללכת הביתה לשאול את האישה שלכם? אתם לא יודעים מה זה נשים של עם ישראל? בחזון שלהן הן כבר בגאולה. הן מדמיינות אותה כל הזמן. הספק הוא אצלכם בלב, לא אצלה. אל תשאלו את רשותה, היא בכל הדלקת נרות רואה בית מקדש, רואה שמחה, רואה שיבה של כל הפצועים. את הנשים לא שואלים על גאולה, הן רואות אותה בעיני רוחן".
"אני מבקשת מכולן, בהדלקת נרות בשבת חזון, להיות אשת חזון, ממש לעשות את ה'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', לראות את כל השבויים שלנו שבים הביתה, ונשים יכולות בשנייה אחת להגיע למשיח, גם כשהוא לא מגיע אליהן".
האזינו לדברים המלאים מתוך 'עניין משפחתי' עם רחל פסטג:
The post שבת חזון: מתי לא צריך לבקש רשות מהאישה? appeared first on אמס.